אסור מוקצה כהיסטוריה

בענין איסור מוקצה (מתי נגזר איסור זה)

הקדמת קצרה

במאמר זה אין אני רוצה להיכנס בחילוקי הדינים של איסור מוקצה אשר רבים המה אלא על זמן גזירתו וסיבת גזרתו שמתוך הבנת העניין נוכל להבין את התפתחות קודשת השבת ברצף הדורות וכן נוכל להבין קצת את מעמדם הרוחני של עם ישראל בכל רצף ההתפתחות של הגזרה. יהי רצון שלא אכשל בדבר הלכה ויהיו דברי אלה מקובלים ורצויים.

מובא בתלמוד (שבת קכג: ) בשם התוספותא "תנו רבנן: בראשונה היו אומרים שלשה כלים ניטלין בשבת: מקצוע של דבילה, וזוהמא ליסטרן של קדרה וסכין קטנה שעל גבי שלחן. התירו, וחזרו והתירו, וחזרו והתירו, עד שאמרו: כל הכלים ניטלין בשבת חוץ מן מסר הגדול ויתד של מחרישה." מכאן משמע שהמשנה בשם ר' יוסי מדברת לאחר שחזרו והתירו את האיסור חוץ מב' דברים שהם המסר הגדול ויתד של מחרישה. ור' יוסי זה הוא ר' יוסי בר חלפתא תלמידו של ר' עקיבא רבו של רבנו הקדוש והוא נימנה בדור הרביעי של התנאים אם כן היתר של ר' יוסי "עד שאמרו כל הכלים וכו'" היה מאוחר מאוד. והנה מובא בגמרא שם שהמשנה הראשונה (דהיינו בראשונה היו אומרים שלושה…) נשנית בזמן נחמיה בן חכליה שהיו מזלזלים בשבתות (רש"י שם) לכן האיסור היה כ"כ חמור עד שכל הכלים לא ניטלו חוץ מג' ומובא בפסוק שם שכל טעמו של איסור מוקצה משום איסור הוצאה דהיינו אטו איסור דאורייתא של הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים ולפני שניכנס לתקופת תחילת הגזרה של נחמיה ננסה לבאר האם זהו הזמן הכי מוקדם לעצם גזירת מוקצה. הנה מובא בגמרא [שבת ל:] וז"ל "שלח שלמה לבי מדרשא: אבא מת ומוטל בחמה, וכלבים של בית אבא רעבים, מה אעשה? שלחו ליה: חתוך נבלה והנח לפני הכלבים, ואביך – הנח עליו ככר או תינוק וטלטלו" מכאן משמע שאיסור מוקצה עוד היה בזמן דוד ושלמה ומעניין שהגמרא בדף קכג. לא מזכירה דבר זה כלל והנה מובא בפני יהושע מסכת ביצה דף יב. וז"ל "משום דטלטול נמי בימי הנביאים נתקנה כדאמרינן פרק כל הכלים [שבת קכ"ג ע"ב] דבימי נחמיה בן חכליה גזרו איסור טלטול אף בכלים שמלאכתן להיתר ע"ש, אלמא דאיסור טלטול תקנה קדמונית היתה וכמדומה לי שראיתי ששלמה תיקנה…" משמע שהוא למד שהגזרה כבר הייתה קיימת מזמן דוד ושלמה וכך כותב גם שו"ע הרב [סימן שח' סע' יז] וכדי לבאר שיטות אלו הכנס לסברתו של ערוך השולחן בעניין זה וז"ל  "ולפ"ז גם איסורי מוקצות היו מאז שניתנה תורה והיה דינם אז כאחר שחזרו והתירו וחזרו והתירו וכדמפרש בגמ' שם שהתירו דבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ומקומו ולא מחמה לצל ודבר שמלאכתו להיתר אפילו מחמה לצל כמו שבידינו היום כמו שיתבאר בס"ד בסימנים אלו אך בימי נחמיה בן חכליה שהיו פרוצים בחילול שבתות מהזמן שהיו בבבל עמד הוא ועזרא וחגי זכריה ומלאכי ואנשי כנסת הגדולה וגזרו על דורם עוד חומרות ולא התירו רק ג' כלים ולא היתה גזירות קבועות לדורות וכ"כ מפורש רבותינו בעלי התוס' בב"ק [צ"ד: ד"ה בימי] שלא גזרו זה רק על דור זה ולכן אח"כ כשראו שחזרו להזהר בשבת התירו וחזרו והתירו עד שנשאר כפי הדינים הקודמים וכפי ההלכה אצלינו וזהו שביאר הרמב"ם ז"ל על טעמי המוקצה הקודמים והסביר בגודל תבונתו דאם אין מוקצה אין שביתה ובטלה מנוחת השבת וזה כלול הכל בתשבות האמורה בתורה וכמ"ש בריש פכ"א ופשיטא שגם להוצאה הוא גדר גדול כמבואר בגמ'". מובא אם כן שעיקר גזירת מוקצה הייתה עוד בזמן משה רבינו דהא "שבותי שבת אינן דומות לכל איסורי דרבנן והם כמדאורייתא" ולכן אין לאומר שאיסור מוקצה הופיעה משום מקום בזמן נחמיה בן חכליה אלא הוא עוד נגזר בימי משה והאיסור עבר מהעולם עם הטבת העם את דרכו  (כי אם לא לגמרי כפי שמבאר זאת הערוך השולחן וכן משמע מהגמרא בשבת ל: בעניין דוד ושלמה) וחודש עם פרטי החומרה שחודשו בזמן משה בהרעת מצב הדור בזמן נחמיה בן חכליה ובזמן התנא ר' יוסי בר חלפתא הותרו כל הכלים חוץ מג', על אף שהדבר היה בהדרגה כמו שהגמרא שם אומרת "התירו וחזרו והתירו וחזרו והתירו".

אם כן חידוש האיסור שנהג בזמן משה יתחדש בזמן נחמיה על אף שכבר אצל שלמה ודוד היה נוהג מ"מ האיסור היה רק באופנים מסוימים כגון כלי שמלאכתו לאיסור ומחמה לצל וכו' וכדי לקבל סקירה על מצבו של עם ישראל בתקופת חידוש האיסור צריך לעיין בפסוקים אשר מובאים בגמרא וכן צריך לאומר שאין האיסור נתקן כתקנה אלא התקנה הייתה כעין מציאות אשר מגלה את החיבור הרוחני של הדור שהתחדש בו האיסור או הוסר ממנו האיסור.

וכדי לבאר תקופת נחמיה ומה שגרם לו להחזיר את גזירת מוקצה נעזרתי במאמרו של הרב יצחק הלוי (בית המדרש הווירטואלי   M.B.V  שליד ישיבת הר עציון שיעורים על ירושלים המקראית) את ספר עזרא ונחמיה נוהגים לחלק לשתיים התקופה הראשונה והתקופה השנייה התקופה הראשונה היא מתחילה כשכורש נותן רשות לששבצר פחה שבט יהודה להחזיר את כל כלי המקדש לירושלים במטרה לבנות את בית הבחירה שנאמר  "וְהַמֶּ֣לֶךְ כּ֔וֹרֶשׁ הוֹצִ֖יא אֶת־כְּלֵ֣י בֵית־ השם אֲשֶׁ֨ר הוֹצִ֤יא נְבֽוּכַדְנֶצַּר֙ מִיר֣וּשָׁלִַ֔ם וַֽיִּתְּנֵ֖ם בְּבֵ֥ית אֱלֹהָֽיו.. וַיּֽוֹצִיאֵ֗ם כּ֚וֹרֶשׁ מֶ֣לֶךְ פָּרַ֔ס עַל־יַ֖ד מִתְרְדָ֣ת הַגִּזְבָּ֑ר וַֽיִּסְפְּרֵם֙ לְשֵׁשְׁבַּצַּ֔ר הַנָּשִׂ֖יא לִיהוּדָֽה" מכאן מתחיל בעצם החלום הגדול של עם ישראל לשוב ולבנות את בית המקדש שבעצם הוא מקור חיותם אבל משהו משתבש וירושלים נשארת חרבה עדיין חומות העיר נפרצות ושעריה נצותו באש ומכאן מגיע בעצם הידרדרות העם עד כדי חילולי שבת ולא רק.

ברצוני למנות את המשברים הרוחניים למיניהם כדי להמחיש את תקופת הירידה שהצריכה כל מיני תקנות וסייגים

• נישואין עם נשים נוכריות ממדי התופעה אדירים כל כך עד שהגיעה עד למשפחת הכהן הגדול (עזרא י, יח) "וַיִּמָּצֵא֙ מִבְּנֵ֣י הַכֹּהֲנִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הֹשִׁ֖יבוּ נָשִׁ֣ים נָכְרִיּ֑וֹת מִבְּנֵי֙ יֵשׁ֤וּעַ בֶּן־יֽוֹצָדָק֙ וְאֶחָ֔יו מַֽעֲשֵׂיָה֙ וֶֽאֱלִיעֶ֔זֶר וְיָרִ֖יב וּגְדַלְיָֽה"

"גַּ֣ם בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֗ם רָאִ֤יתִי אֶת־הַיְּהוּדִים֙ הֹשִׁ֗יבוּ נָשִׁים֙ אַשְׁדֳּדִיּ֔וֹת עַמֳּנִיּ֖וֹת מוֹאֲבִיּֽוֹת.

וּבְנֵיהֶ֗ם חֲצִי֙ מְדַבֵּ֣ר אַשְׁדּוֹדִ֔ית וְאֵינָ֥ם מַכִּירִ֖ים לְדַבֵּ֣ר יְהוּדִ֑ית וְכִלְשׁ֖וֹן עַ֥ם וָעָֽם.

וָאָרִ֤יב עִמָּם֙ וָאֲקַֽלְלֵ֔ם וָאַכֶּ֥ה מֵהֶ֛ם אֲנָשִׁ֖ים וָֽאֶמְרְטֵ֑ם וָאַשְׁבִּיעֵ֣ם בֵּֽאלֹהִ֗ים אִם־תִּתְּנ֤וּ בְנֹֽתֵיכֶם֙ לִבְנֵיהֶ֔ם וְאִם־תִּשְׂאוּ֙ מִבְּנֹ֣תֵיהֶ֔ם לִבְנֵיכֶ֖ם וְלָכֶֽם."